פירוש התורה - וַיֹּאפוּ אֶת-הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם, עֻגֹת מַצּוֹת--כִּי לֹא חָמֵץ: כִּי-גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם, וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ, וְגַם-צֵדָה, לֹא-עָשׂוּ לָהֶם.

בס"ד

בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ  לַעֲסוֹק בְּדִבְרֵי תוֹרָה .

וְהַעֲרֵב נָא, ה' אֱלֹהֵינוּ, אֶת דִּבְרֵי תוֹרָתְךָ בְּפִינוּ וּבְפִי כָל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ, וְצֶאֱצָאֵינוּ,  וְצֶאֱצָאֵי צֶאֱצָאֵינוּ, וְצֶאֱצָאֵי כָל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, כֻּלָּנוּ יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ, וְלוֹמְדֵי תוֹרָתְךָ לִשְׁמָהּ. בָּרוּךְ אַתָּה ה', הַמְלַמֵּד תּוֹרָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל .

 דברים חיים רחמים

כתוב בספר שמות, פרשת בא:

[שמות יב לט] וַיֹּאפוּ אֶת-הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם, עֻגֹת מַצּוֹת--כִּי לֹא חָמֵץ:  כִּי-גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם, וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ, וְגַם-צֵדָה, לֹא-עָשׂוּ לָהֶם.

[תרגום אונקלוס] וַאֲפוֹ יָת לֵישָׁא דְּאַפִּיקוּ מִמִּצְרַיִם, גְּרִיצָן פַּטִּירָן--אֲרֵי לָא חֲמַע:  אֲרֵי אִתָּרַכוּ מִמִּצְרַיִם, וְלָא יְכִילוּ לְאִתְעַכָּבָא, וְאַף זְוָדִין, לָא עֲבַדוּ לְהוֹן.

[תרגום יונתן] וַהֲווֹ קַטְעִין מִן לִישָׁא דְאַפִּיקוּ מִמִּצְרַיִם וְסַדְרִין עַל רֵישֵׁיהוֹן וּמִתְאַפֵּי לְהוֹן מְחוּמְתָּא דְשִׁימְשָׁא חֲרִירַן פַּטִירַן אֲרוּם לָא חָמִיעַ אֲרוּם אִיתְרִיכוּ מִמִּצְרַיִם וְלָא יָכִילוּ לְמִישְׁהֵי וְסַפִּיקָא לְהוֹן לְמֵיכַל עַד חֲמֵיסַר יוֹמִין לְיַרְחָא דְאִיָּיר מְטוֹל דִּזְוָודִין לָא עֲבָדוּ לְהוֹן:

א' תרגום יונתן בעברית ([שרת"י במדינות – שמות דף 134]):

"והיו קוצצים מהלישה אשר הוציאו ממצרים וסדרו עלי ראשיהם, ונתאפה להם מהחום של השמש עוגות מצות, כי לא חמץ כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה והספיק להם לאכול עד חמשה עשר לחודש אייר כי צדה (לדרך) לא עשו להם."

-          מצאתי באותו הספר, כתוב שאלה וקושייה, אבל אין תירוץ, ולכן כותבים 'וצריך בירור':

"בספר טעם ודעת כאן כתב על דברי המתרגם, וז״ל: בתרגום יונתן מפרש, שנאפו המצות בחום החמה.

ולא נתברר האיך יצאו חובת מצה, והלא לחם שנאפה בחמה, והיינו לחם העשוי לכותח, וכמבואר בברכות (לז):, דלא נקרא לחם כלל, ופטור מן החלה. ואף שבגמרא שם מסיק, דתלוי אם נאפית כלמודין דוקא, פטור, אבל כעכים חייב. פירש הנר״א באו״ח ס״ס קסח, דהיינו לענין חלה, אבל לענין ברכת המוציא, בודאי לא מברכין, ואפילו בקבע, וכמבואר במש״ב שם (קסח ס״ק צב). ואם כן האיך יצאו חובת מצה. ו״כובא דארעא״ שיוצאין מצה אף שהברכה בורא מיני מזונות, וכמבואר בברכות שם. היינו מפני שעיקרה לחם, שמברכים ״המוציא״ אם קבע עלה, אבל כאן אם נאפה בחמה, אף שקבע, אין הברכה ״המוציא״. והאיך יצאו ישראל מצות מצה, אף שנאפה בתנור לשיטת התיב״ע, והלוא לא נקרא לחם כלל, וצריך בירור, עכ״ל."

כותח (wikipedia.org/wiki/כותח )הוא שמו העברי של מאכל שהיה נפוץ בעיקר בבבל וסביבתה. בארמית בבלית היה נקרא 'כמכא'. מרכיביו היו בעיקר חלב או מי חלב,  פירורי לחם יבש או קמח שעורים מגובל במים ומיובש על גבי רמץ' מלח, ולפעמים גם מעט מים. טעמו היה חמוץ מאד ולא היה אפשר לאוכלו כשלעצמו על פי רוב היה עשוי רך ונוזלי ושימש כמטבל.  הכותח מוזכר רבות בספרות חז"ל ונראה שחכמים הסתייגו מאכילתו ויחסו לו השפעות שליליות. במסכת פסחים כתוב שכותח הבבלי סותם את הלב ומחליש את הראיה ומכחיש את הגוף. במסכת כריתות המליץ רב משרשיא לבניו שעדיף לאכול דג כמעט מקולקל ולא כותח ששובר את האבן מרוב חריפותו. במקום אחר מובא שבני ארץ ישראל היו סולדים מהכותח הבבלי.