אֶל-הָאִשָּׁה אָמַר, הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ

בס"ד

בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ  לַעֲסוֹק בְּדִבְרֵי תוֹרָה .

וְהַעֲרֵב נָא, ה' אֱלֹהֵינוּ, אֶת דִּבְרֵי תוֹרָתְךָ בְּפִינוּ וּבְפִי כָל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ, וְצֶאֱצָאֵינוּ,  

וְצֶאֱצָאֵי צֶאֱצָאֵינוּ, וְצֶאֱצָאֵי כָל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, כֻּלָּנוּ יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ, וְלוֹמְדֵי תוֹרָתְךָ לִשְׁמָהּ.

בָּרוּךְ אַתָּה ה', הַמְלַמֵּד תּוֹרָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל .

דברים חיים רחמים

כתוב בספר בראשית, פרשת בראשית:

[בראשית ג טז]  אֶל-הָאִשָּׁה אָמַר, הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ--בְּעֶצֶב, תֵּלְדִי בָנִים; וְאֶל-אִישֵׁךְ, תְּשׁוּקָתֵךְ, וְהוּא, יִמְשָׁל-בָּךְ.

[תרגום אונקלוס] לאיתתא אמר, אסגאה אסגי צערכי ועידוייכי--בצער, תלידין בנין; ולוות בעליך, תהי תיאובתיך, והוא, ישלוט ביך. 

[תרגום יונתן] לְאִינְתְּתָא אָמַר אַסְגָא אַסְגֵי סְגוּפַיִךְ בַּאֲדַם בְּתוּלִין וְעִידוּיֵךְ בְּצַעַר תַּלְדִין בְּנִין וּלְוַת בַּעֲלִיךְ תְּהֵי מַתְוָךְ וְהוּא יְהֵי שַׁלִיט בִּיךְ לְמִזְכֵּי וּלְמֶחְטֵי:

א' רש"י מפרש:

עצבונך - זה צער גידול בנים:

והרנך - זה צער העבור:

בעצב תלדי בנים - זה צער הלידה:

ב' תרגום אונקלוס דומה למקרא.

ג' תרגום יונתן בעברית (תרגום שלי J ):

"ולאישה אמר (הקב"ה אמר לאישה), הרבה ארבה את סבלך בדם הבתולים ועבורך, בצער תלדי בנים, וְאֶל-אִישֵׁךְ, תְּשׁוּקָתֵךְ, וְהוּא, יִמְשָׁל-בָּךְ, בין צדיקות בין חוטאות. "

-          יכול להיות שיש הבדל בין הפירוש של רש"י על  עצבונך ( - זה צער גידול בנים:) על ידי סְגוּפַיִךְ בַּאֲדַם בְּתוּלִין שבעברית סבלך בדם הבתולים .

-          תרגום יונתן מוסיף בִּיךְ לְמִזְכֵּי וּלְמֶחְטֵי שבעברית בין צדיקות בין חוטאות .

אפשר אולי לשאול למה או מה הרמז? בכלל, זאת אמירה שלא משאירה לאישה שום תקווה, לא יעזור לה אפילו צדקתה. וגם, אין סוף או קץ לדבר זה! למה, מה התירוץ, תרגום יונתן מוסיף דבר זה?

יש לי אולי תירוץ קצת מוזר: ידוע שאצל הנוצרים יש המנהג של נזירים אבל גם נזירות. נזירות שן נשים שלא מתחתנות, לא מביאים ילדים לעולם, אלא חיים במנזרים ללא קשרי אישות  עם גברים. אצל נוצרים, נשים אלה נחשבות לנשים צדיקות. יכול להיות שתרגום יונתן מנסה להזהיר אפילו נגד תופעות כאלה, של הנזירות. ידוע שאצל יהודים, תופעה זאת, של נזירים ונזירות לפי המובן הנוצרי, תופעה זאת אסורה.

אולי, לתירוץ זה יכול להיות עוד היבט: הופעת הנוצרות הממוסדת יחסית מאוחרת, מאה חמישית-שישית אחרי הספירה. לכן, לפי התירוץ הזה, גם תרגום יונתן אמור להיות כתוב באותה התקופה.